על הגישה הטיפולית

בית הספר כמקום של חלום

 מאת - נעה מנדלבאום

 

ד.נ.א בית ספרי 

אקלים מיטבי בכיתה

  

לפעמים אני מבקשת מאנשים לספר חוויות מבית הספר.

לעתים קרובות עולים זיכרונות ממערכת מנוכרת ואטומה, מערכת הפועלת לפי היגיון לא ברור משלה, שהילד הקטן עומד מולה ולא מבין.

החוויות האלו ברורות.

בית הספר הינו בראש ובראשונה מכשיר חִברות. המקום בו החברה מכשירה את הדור הבא לתפקד כאזרחים הנשמעים לכללים חברתיים.

פתאום רצונותיך, צרכיך ותחומי ההתעניינות שלך לא נחשבים, ואתה נדרש להתנהג ולהצליח בהתאם לציפיות של הסביבה.

אתה נדחס לחדר צפוף עם עוד קרוב ל- 40 ילדים, מחלק שולחן קטן עם עוד תלמיד, שבמקרים רבים לא אתה בחרת לשבת לידו. בהפסקות אתה נשפך עם נחיל תלמידים לחצר דחוסה. אין מרחב, אין אויר, אין פרטיות.

בהפסקות אתה נחשף למדרג חברתי קשיח: יש כאלה שכדאי להתחבר איתם ומאחרים עליך להתרחק. יש משחקים נחשבים ואילו העיסוקים האחרים שייכים לאלה שבצד, שלא בעניינים. אתה חייב להבין את החוקים הכתובים והלא כתובים. מתי אתה ילד טוב, ובאיזה שלב הפכת למלשין? וכללי ההתנהגות בכיתה- לכל דבר צריך לבקש רשות. לקום, לזוז, לדבר, לשתות, לאכול. אפילו כדי לצאת לשירותים עליך לבקש רשות. ואם התפתחה ידידות בינך לבין שכנך לשולחן ואתם מפטפטים קצת- רוב הסיכויים שיפרידו ביניכם. וחומר הלימודים: אתה נדרש להתעניין בתחומים שונים- אך למשך זמן קצוב. ביום אחד אתה נדרש להפנות את מלוא העניין שלך להיסטוריה, אחר כך לחשבון, אחר כך לאנגלית ואחר כך לתורה. ותמיד מישהו אומר לך- אם לא תדע- לא תצליח, לא תגדל, לא תהיה לך פרנסה, משפחה. אם לא תצליח- לא תהיה בן אדם.

לילדים רבים זוהי חוויה מבלבלת, מדכאת ומפחידה. ילדים רבים נכנסים למערכת כשהם סקרנים ונלהבים ויוצאים ממנה כשהם משועממים וציניים.

אבל יש גם חוויות אחרות. יש סיפורים על מורה שפתח לפניך עולם. פתאום ראית שיש היגיון וחשיבה, וזה כל כך יפה. נפתחת לרעיונות חדשים, תחומי ידע לא מוכרים.

יש סיפורים על בית ספר כמקום של חלום.

כשאני מסתכלת על בית ספר הוא נראה לי שילוב של השניים. מקום בו הילד לומד שהוא לא מרכז העולם. שיש בעולם מערכת וישנן דרישות. שיש אחרים. זוהי הכנה חשובה לחייו כבוגר. אבל בית הספר צריך להיות גם מקום שפותח חלום. עליו לגדל אזרחים מאמינים וחולמים.

 האופן שבו בית הספר הופך למערכת חברות- זה ברור. הוא בנוי כולו לשם כך. השאלה היא איך בית ספר משמר את החלום.?

 החלום של המנהל, של המורה, של ההורה, של התלמיד.

נשאל מנהלים האם הם חולמים?

 רבים יגידו שפעם חלמו. אבל היום... הצורך להסתדר עם המורים, מערכת השעות, ההישגים הנדרשים, ההורים, התלמידים שלא רוצים ללמוד.. החלום היחיד שנשאר הוא לעבור את היום.. החלום נגמר.

נשאל מורים אם הם חולמים?

 רבים יגידו שאולי פעם חלמו על צורת עבודה ייחודית, על פיתוח סקרנות, על קשרים טובים עם התלמידים. אבל היום.. מערכי השיעור, המבחנים, ההורים, המנהלים, מי יכול לחלום? הם חולמים על החופש הגדול.

והתלמידים? הם בוודאי לא חולמים.

הם תלמידים טובים! יש אחד חלמן בכיתה. הוא עושה הכל לאט. אם המורה שואלת אותו משהו הוא קופץ כאילו התעורר. הוא לא מצליח במבחנים, סתם טיפש. אבל הם? הם לא חולמים! הם בסדר.

מידי שנה מכניסים לבית הספר תוכניות לימודים חדשות על מנת לרענן את המערכת. מופיעים ספרים צבעוניים וחדשים עם משימות מאתגרות. המורים מקבלים השתלמות נוספת, עוד מפקח נכנס על מנת להטמיע את התוכנית הלימודים החדשה, והמערכת שוקעת ושוקעת.

היא צריכה חלום.

כדי לבנות בית ספר אחר צריך שיחלמו בו.

כשנשאל את המנהל מה החלום שלך? עיניו יאירו כשהוא יספר. במקום ימי השתלמות ישאלו אותו - איך אתה רוצה לחלום? לבד? עם צוות בית הספר? עם אנשים מבחוץ? גם המורה יתבקש לחלום. והתלמידים יחלמו גם הם. במקום כזה אפשר יהיה להכניס תוכניות חדשות וגם להינות מהישנות.

 

 

ד.נ.א בית ספרי

כאשר יש לבית ספר חלום הוא צריך להיות מוטבע ב ד.נ.א שלו.

 זה לא מספיק לחלום ולדבר על חופש ומרחבים כאשר המורים והתלמידים כלואים בין מסדרונות מחניקים. אי אפשר לדבר על חופש כאשר המנהל מפחד מהמפקח ולכן מלחיץ את המורים שבתורם אומרים לתלמידים שאם הם לא ילמדו טריגונומטריה לא תהיה להם בגרות וסופם להיות מנקי רחובות.

עלינו לדאוג שהחלומות יהיו מוטבעים ב ד.נ.א של בית הספר, ישפיעו על בחירת המורים ותכני הלימודים. החלום צריך להתבטא במערכת השעות ובתעודה. אם החלום שלנו הוא סקרנות ואהבת דעת (למשל) אז המנהל צריך להיות אדם סקרן ואוהב דעת. למידה תהיה משובצת באופן ספונטאני בסדר היום שלו. כשהוא יבחר מורים הוא ישאל אותם מה מסקרן אותם? ויקבל רק מורים שמתעניינים במשהו. בבית ספר כזה לעולם לא יהיו השתלמויות מורים משעממות. למורים יוקצה זמן במערכת ללמד מקצועות שמעניינים אותם.

בבית הספר הזה המנהל והמפקח יעודדו את המורים לסטות מנושאי השיעור אם עלה נושא מעניין. יוקדשו שיעורים לנושאי לימוד שמעניינים את התלמידים, ותמצא דרך לבטא את התקדמותו של התלמיד בנושא 'שלו' גם בתעודה.

כך מטמיעים את החלום ב ד.אנ.א של בית הספר.

 

 

 

אקלים מיטבי בכיתה

  

לפעמים כשנכנסים לכיתה מרגישים שהיא עובדת היטב. הקשר בין התלמידים והמורה טוב. הילדים עוסקים במגוון פעליויות ומתייחסים בכבוד זה לזה. גם המורה נינוח. הדברים הולכים בקלות. נעים להיות בכיתה הזאת.

גם בכיתה השנייה מתנהל שיעור, אבל כאן מרגישים את המתח באוויר. המורה מתוח, הקול שלו מאומץ, התלמידים נראים מתוחים. יש הבדל באקלים בין הכיתות.

 

כדי שהתלמידים יתקדמו בלימודים, ערכי בית הספר יוטמעו והחלום ישמר יש צורך באקלים טוב בכיתה. האומנות החשובה ביותר של המורה היא יצירת אקלים טוב. כמו כל אומנות- אין מתכון מדוייק איך עושים זאת, אך יש מרכיבים שחשוב לשים לב אליהם.

 

צריך לשים לב שזוהי מערכת יחסים בין מורה לכיתה. לפעמים המורה רוצה להיות כמו חבר, או אח גדול,

 

מדריך, אבא או אמא. לפעמים הוא לא רוצה להיות מורה. כדי ליצור אקלים טוב בכיתה על המורה להיות מורה. להבין שזכותו וחובתו להיות סמכות בכיתה. זכותו וחובתו להוביל למידה, להקנות דפוסי התנהגות. והכיתה- היא כיתה, ולא אוסף יחידים.

כשהמורה רואה למולו כיתה הוא יכול לבדוק מה הם המאפיינים שלה.

יש כיתות תוססות, אחרות סקרניות, רגועות או רדומות. המורה צריך לאתר את המרכז העובד של הכיתה, התל

 

מידים שמוסיפים בנוכחותם, אלה שאם הם לא מגיעים יום אחד אז משהו בכיתה חסר. חושב להקדיש את מלוא תשומת הלב ולטפח את המרכז הזה. להפוך אותו לקבוצה מובילה. כאשר תשומת הלב של המורה ממוקדת במרכז העובד של הכיתה, המרכז הזה מתחזק והשפעת השוליים מתמעטת מעצמה. המורה צריך לדבר פחות- ברור איך לעבוד ואיך להתנהג. לעומת זאת, אם המורה מתמקד בכל פרט ופרט באופן אישי מרכז הכיתה נוטה להתפזר, נורמות ההתנהגות מתעמעמות והמורה מוצא את עצמו בהתמודדות אין סופית עם כללי משמעת. המורה מוצא את עצמו מתמקד שוב ושוב בשוליים של הכיתה והם הולכים מתרחבים עד שהם הופכים למרכז. כאשר מסתכלים על הכתה כאוסף של פרטים היא הופכת למשפחה גדולה מאוד, והמורה מרגיש צורך לתת תשומת לב אישית לכל תלמיד ותלמיד. כתוצאה מכך הוא מתעייף ונשחק.

כאשר המורה הוא שוחר טוב ורוצה להגיע לכל התלמידים הוא באופן טבעי מקדיש מחשבה רבה לשוליים. כדי לטפח אקלים טוב בכיתה חשוב להיות מודע לנטייה הטבעית זו ובאופן מודע להקדיש מחשבה דווקא לתלמידים הטובים, אלו שמוסיפים, שבונים את הלב העובד של הכיתה, ולמעט במחשבה על המפריעים. חשוב להתאים את המשימות הכיתתיות כך שיתאימו למרכז הכיתה. כאשר המרכז יעבוד היטב והאווירה בכיתה תהיה טובה- יהיה זמן לשים לב ולטפח את השוליים.

מטבע הדברים המורה מעסיק את עצמו בבעיות ובקשיים של הכיתה. חשיבה זו על כל הקשיים היא אחד מגורמי השחיקה העיקריים. הקשיים לא נשארים בכיתה אלא מלווים את המורה לאורך כל יומו. הפסקה מודעת של מחשבות אלו והקצאת פרקי זמן לחשיבה חיובית על מטרות הכיתה, התקדמות הכיתה והתקדמות

 

תלמידים ספציפיים תחזק את המורה ותשפר את האוירה בכיתה.

אקלים טוב הוא אקלים המתאים למורה הזה של הכיתה הזאת, ולאופי הקשר ביניהם. לי למשל, מתאימות כיתות תוססות. תמיד תמהתי באיזה מהירות הופכים 30 "ילדים טובים ירושלים" שקיבלתי בתחילת השנה לחבורה סוערת ותוססת. כשהכיתה תוססת אני יכולה ללמד. למורים אחרים מתאימות כיתות שקטות. יש מורים שהכיתות שלהם מעמיקות בעניינים חברתיים, וכיתות אחרות מפתחות הישגיות לימודית. כאשר האקלים הוא טוב הוא מתאים למורה ולתלמידים.

                   

   אחרי שבנינו בית ספר חלומי אפשר להמשיך לעבר הצבת מטרות